מכתבים של מחזאים

לאחרונה קראתי מכתבים שמחזאים שלחו למחזאים אחרי הצגות.

מחזאי היה חוזר הביתה אחרי הצגה, כותב את רשמיו, ושולח למחזאי אחר את דעתו. לעתים, זאת הייתה ביקורת קטלנית, או השגות, או מחשבות פילוסופיות על הנושא. זה היה רגע פרטי בין שניהם. לא ציבורי.

חשבתי לפני כמה ימים שהייתי שמח לחזור הביתה, לפתוח את תיבת הדואר ולראות מכתבים מקולגות על הצגות שלי. לא בטוח שזה היה נעים לי, אבל הייתי בטוח משתפר. הייתי שמח לקבל מחשבות פרטיות ועמוקות בנושא מקולגות. הייתי גם שמח לשלוח מכתבים לאחרים מבלי לפחד שידברו עליי רעה או לחשוש שישרפו אותי בתעשייה.

לפני כמה זמן הייתי בהצגה, לא נהניתי מהמחזה בגלל הבעיות הדרמטורגיות שהיו בו וטעויות בימוי שהבחנתי. (טעמי ודעתי בלבד) זה היה מחזה מקורי. אף אחד לא ידע שהייתי, ולכן גם לא ניגשתי לאדם. לא רציתי לפתוח שיחה שלא נדרשה ממני. אינני מכיר את המחזאי, רק בשמו. אבל רציתי לפרוק מקצועית. שקלתי לשבת ולכתוב מכתב שהוא יקבל באופן פרטי, כדי שאוכל להגיד לו את התרשמותי מההצגה.

אני חושב שאם אנחנו, המחזאים, היינו עוזרים אחד לשני באופן פרטי, גם אם זה לא נעים לקבל מכתב ביקורת. רק עצם המעשה שמישהו השקיע מחשבה בעקבות משהו שהוא ראה וטרח, ראוי בעיני.

 לעתים אני מתבקש מיוצרים לתת ביקורת או חוות דעת על הצגות שראיתי. אני משתדל לפרט כמה שאני יכול על טכניקות וכלים שהיו חסרים ולשאול שאלות על הבחירות.

מכתב שנכתב בכתב יד או במכונת כתיבה (גם מחשב) ומגיע אליך בדואר (מייל או תיבה) מאדם שהחליט להשקיע מזמנו , נשמע מקסים בעיניי.

הלוואי והיה לנו רצון או אומץ לעשות את זה